זִקנה נוטה להידחק מן הנראות הציבורית והשיח הכללי. הספר מפנה את המבט דווקא אל עבר הנושא המוצלב של מגדר וזקנה – אל עבר נשים שהן זקנות. זהו נושא ההופך לדחוף מאי פעם לאור העלייה המהירה בתוחלת החיים ולאור העובדה הסטטיסטית שרוב אוכלוסיית הזקנים היא נשים. היכרות והבנה יסודיות של נושא זה הן אפוא צו השעה החברתי.

את הדיון מארגן המבע החזותי, המדגיש את מציאות החיים בישראל. האמנות משמשת כלי להמשיג את הזקנה ואת מופעיה, והיצירות מסייעות לחשוף את התפיסות החברתיות המוטות על נשים זקנות. הדיון הרב-תחומי נשען על שדות ידע של אמנות, מגדר, סוציולוגיה וגרונטולוגיה.

הואיל ונשים זקנות מושפעות תדיר מהצטלבות של שני סוגי אפליה – גילנות ומיננות – כפילות זו היא נקודת המוצא לדיון, והשימוש בניתוח הצטלבותי מוסיף לה קטגוריות זהות, כמו מעמד כלכלי, אתניות, לאום ויכולות גופניות, המתחשבות במצבה של כל אישה זקנה בנפרד. שיטה מצליבה זו מרבדת ומשכללת את הדיון ומנתחת את ההתמודדויות המגוונות שהן מנת חלקן של נשים בפרק האחרון של החיים. הספר חושף מצבי דיכוי והדרה שנשים זקנות נתקלות בהם, ובה-בעת הוא מאפשר ליצור תמונת עולם חלופית ומעצימה של הזקנה ושל נשים זקנות.

פרקי הספר נעים מן החברתי והפוליטי אל הפרטי והאישי: מעמד כלכלי, סביבה ומרחב, זִקנה במדינה רב-תרבותית, משפחה ויחסים בין הדורות, בריאות וחולי והיחס לגוף המזדקן, עירום ומיניות ודימויים של ייצוג עצמי. הסיכום מציע תובנות חדשות על פוליטיקת הנִראות של זקנה ומגדר ומדגיש את חשיבותה של האמנות ואת כוחה לשמש כלי אקטיביסטי לשינוי חברתי.